מאמר לעניין תחולת סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה

 מאמר לעניין תחולת סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה  
בנושא איסור גביית מזונות שלא החלו לגבייתם בחלוף שנתיים אלא באישור ביהמ"ש

1. במקרה שהיה לפנינו תיק ההוצל"פ נפתח ביום 3.6.2003 לצורך אכיפת הסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 23.2.2003 בתמ"ש 23730/02 (להלן: "הסכם הגירושין").
2. הזוכה שילמה, אגרות הוצאות,  ושכר טרחת עורך דין על מנת לגבות את המגיע לה מאת החייב מכוח הסכם הגירושין.
3. החייב ניסה להיבנות בדרך לא דרך מסעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה, באמתלה כי הזוכה לא החלה לפעול לגביית המזונות, אלא כביכול רק בשנת 2013, עת הגישה בקשה להגדלת החוב בהתאם לחישוב המגיע לה בעבור כל השנים שלא שילם מזונות באופן מתחמק ועקבי, דהיינו החל משנת 2003 ועד לשנת 2013.
4. לשון סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה מתייחס אך ורק לצדדים שעליהם לא חל דין אישי (בניגוד למקרה שלנו) ותנאי להפעלת הסעיף (לפי לשונו) הינו במקרה בו הזוכה לא החלה בפעולות לגבייה, ולכן הזוכה טענה כי כלל אין תחולה להוראת סעיף 11(ב) במקרה שלה.
5. זאת ועוד, בתיק דנן הוגשו עשרות בקשות שונות, ובשום שלב לא טען החייב כי שילם את מלוא הסכומים בהם חוייב בהתאם לפסק הדין, ולא שיכנע כי "פרע את חובו" באופן שהיה בו כדי להעביר את נטל השכנוע לכתפי הזוכה, כלומר לא היתה כלל מחלוקת שאכן החייב התחמק מתשלומי המזונות מדיי חודש.
6. לא זו אף זו, במהלך כל ההתדיינות, טען בעצמו כי יש לערוך תחשיב לגבי הסכומים שהיה צריך לשלם לידי הזוכה מכוח הסכם הגירושין, ולקזז מהם את הסכומים ששילם בפועל לידי המוסד לביטוח הלאומי, כפי שהראה הוא בעצמו ובתחשיביו, ובנספחים שהגיש.
7. יתרה מכך, בבקשות והתגובות השונות שהגיש החייב, הודה כי אף לשיטתו קיים חוב נומינאלי של 35,538 ₪ – לפני תוספת הצמדה וריבית.
8. בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, הגישה הזוכה מספר תחשיבים, בהתאם להנחיות כבוד הרשמת.
9. ביום 26.3.16 ניתנה החלטה, לאחר שנתקבלה תגובת החייב, כי על הזוכה להכין תחשיב חדש.
10. רק ביום 29.6.16 הגיש החייב בקשה ראשונה מסוגה, חסרת תום לב ומקוממת לסגירת תיק ההוצאה לפועל, מתוך ניסיון נלוז להסתמך על "פסקי הדין החדשים" אשר קוראים להחלת שיוויון דיוני בין אלו אשר להם דין אישי, ובין אלו שאין להם דין אישי, ומתוך כך הסיק החייב כי יש להורות על סגירת תיק ההוצל"פ כנגדו.
11. החייב בבקשתו התעלם מכל ההסכמות שהושגו בין הצדדים במהלך הדיונים, והתעלם מכל ההליכים אשר התקיימו קודם ליום 29.6.16 לרבות הודאותו בקיום החוב במסגרת דיון בבקשה בטענת "פרעתי".
12. החייב אף התעלם מכך שהוא עצמו מודה בקיום חוב כלפי הזוכה, ומעולם לא הצליח להעביר את נטל השכנוע לכתפי הזוכה.
13. כעת החייב מבקש למחול על חובו- כ"פרס" על כך שהצליח להתחמק משך 12 שנים מתשלום המזונות, וזאת רק מפני שחלפו למעלה משנתיים ללא שנקטה הזוכה בפעולות גבייה.

הבחינה המשפטית:
14. החייב ניסה להסתמך על "ההלכה" שנקבע ע"י כבוד השופט שוחט ברמ"ש 34024-01-13.
15. ראשית יצויין כי ברמ"ש 34024-01-13, ניתן פסק הדין מיום 17.4.13 מפי כבוד השופט שאול שוחט, וכלל לא נקבעו מסמרות, ולא ניתן אף פסק דין מנחה, זאת מאחר והחייב ד-שם לא טען בפני רשם ההוצל"פ, ולא בפני בית המשפט לענייני משפחה כי חל סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט 1959;
"שתי הערכאות בחנו את טענות המבקש והגיעו לכלל מסקנה כי המבקש לא הוכיח, ולמעשה לא הביא ולו בדל ראייה, לצורך ביסוס טענת ה"פרעתי", שהנטל להוכחתה על כתפיו. לא זו אף זו – לא רק שהמבקש לא הביא כל ראייה כי נשא במזונות בנו (נשוא תיק ההוצל"פ), הוא אף לא טען זאת  מעולם:"
(סעיף 8.ב. לפסק הדין. הערה שלי- ק.כ)
16. כך גם בעניינו, החייב מעולם לא טען שפרע את חובו, ולא טען לתחולתו של סעיף 11(ב) במישרין ו/או במשתמע.
17. לא זו אף זו, בנסיבות המקרה ברמ"ש 34024-01-13 בו דן כבוד השופט שאול שוחט, שם "לאחר החתימה על הסכם הגירושין חזרו בני הזוג לחיות תחת קורת גג אחת, ובשנת 2008 אף נולדה להם בת", ואולם הזוכה ד-שם ביקשה לפעול לגביית הסכם הגירושין בנוגע לכוב לכאורי החל משנת 2004.
18. בסופו של יום בפסק הדין של כבוד השופט שאול שוחט – בקשת החייב נדחתה ! והחייב חוייב בהוצאות בגובה של 6,000 ₪ לטובת הזוכה.
19. נכון להיום לא קיימת הלכה ברורה ומחייבת לעניין תחולת הוראות חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט -1959 על יהודים.
20. ויודגש כי משך שנים קבעה ההלכה הפסוקה כי אין תחולה של סעיף 11 (ב) לחוק הנ"ל על בני זוג יהודים. (ראה  ערעור אזרחי מס' 250/83 סחר עומרי ואח'  נגד מוחמד עבדאלפתאח אברהים זועבי  (8.5.85) -  בהרכב של 5 שופטים, לעניין אי-תחולת הוראות פרוצדורליות של החוק על מי שיש לו דין אישי (ברוב של 3 מול 2); והלכות שקדמו לו – ע"א  321/78 פלונית נ' פלוני (12.2.79), ע"א 779/76  יעקב שוחט  נגד איוט כרמלה שוחט (8.5.78) (מתייחס לסעיף 11), המ 22/72 עמוס נדב נ' לילי נדב (26.3.72) (מתייחס לסעיף 11)).
21. בין לבין, הונחה על שולחן הכנסת ביום 27.10.14 הצעת חוק לתיקון סעיף 11(ב) לחוק הנ"ל באופן שבמקומו יקבע: "פסק דין חלוט למזונות שעברו עליו עשרים וחמש שנה מבלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כלשהי כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות לגביה". מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי מטרתה להקל על הזוכה בתיק מזונות ולהשוות דינה לדינו של כל זוכה אחר מכח פסק דין.
22. יוצא איפא, כי אכן יש קריאה להשוות בין מי שחל עליו דין אישי, ובין מי שלא חל עליו דין אישי- ואולם בהתאם להצעת החוק מיום 27.10.14- מטרת ההצעה הינה דווקא להקל על אלו שאין להם דין אישי- ולהשוותו לאלו שיש להם דין אישי- ולא להיפך, ובוודאי שאין הכוונה להרע את זכותן של הזוכות אשר הדין האישי חל עליהן.
23. כך היה גם בעמ"ש 9560-07-13 (בית המשפט המחוזי מרכז-לוד) אשר ניתן ביום 27.3.14 מפי כבוד השופטים אילן ש' שילה, ורדה פלאוט, ובלהה טולקובסקי. שם טען החייב כי הזוכה הסכימה להפחית את דמי המזונות של הקטינים. בית המשפט נדרש לסוגיה האם בסמכות הצדדים להפחית בהסכמה את דמי המזונות, כהאי לישנא:
"השאלה המרכזית היא שאלת תוקפה של הסכמה בין הורים, בדבר הפחתת מזונות ילדיהם הקטינים, כאשר מלכתחילה נקבעו המזונות בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, בעוד שההסכמה בדבר הפחתתם לא הובאה לפני בית המשפט ולא קיבלה את אישורו. "
24. סעיף 12(א) בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט -1959 קובע כי:  "הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על ידי בית משפט" ואולם החוק חל רק על מי שאין לו דין אישי, ונותרה השאלה מה המשמעות לגבי מי שיש לו דין אישי.
25. התשובה שניתנה בפסק הדין הינה כי אין המדובר בהסדר שלילי לגבי מי שיש לו דין אישי מחד, ומאידך נקבע כי יש להיעזר בהוראות חוק אחרות, וכן על בית המשפט להשתמש בכלים העומדים לרשותו לפתרון הסוגיה, ושם הוא נעזר בית המשפט בהוראת סעיף 20(5) לחוק הכשרות המשפטת והאפוטרופסות, תשכ"ב 1962, וקבע כי אין הזוכה רשאית להפחית מדמי המזונות שנקבעו לקטין- אלא באישור בית המשפט.
26. מכאן, ככל שהזוכה אינה רשאית להפחית מדמי המזונות שנקבעו לקטינים, בין אם יש לצדדים דין אישי ובין אם לאו, כך נטען שהזוכה במקרה שלנו אינה רשאית לוותר על דמי המזונות לשנים עברו, קל וחומר במקרה בו כן חל על הצדדים הדין האישי.
27. ראוי לציין כי אף בעמ"ש 9560-07-13 נדחו טענותיו של החייב והוא חוייב בפסק הדין בהוצאות בסך של 10,000 ₪ לטובת הזוכה.
ראה עמ"ש 9560-07-13 (בית המשפט המחוזי מרכז-לוד) אשר ניתן ביום 27.3.14 מפי השופטים אילן ש' שילה, ורדה פלאוט, ובלהה טולקובסקי
28. זאת ועוד, באין הוראת חוק ספציפית, יש לפנות להוראות הדין הכללי, ומכאן לחוק ההתיישנות התשי"ח 1958 הקובע התיישנות של 25 שנים לפסק דין, ככל והזכאי לא החל בביצועו:
21. "פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות."
29. ניתן לראות כי דיני ההתיישנות הרגילים קובעים אפשרות לחייב לטעון ל"התיישנות" רק בחלוף 25 שנים, ורק במידה והזכאי לא עשה כל פעולה שהיא כדי לבצעו.
30. נקודת המוצא הנה כי נטל ההוכחה בטענת פרעתי מוטל על כתפיו של החייב. כפי שסוכם בספרו של דוד בר אופיר, "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה שביעית, חלק ראשון עמ' 269:
"לפי הוראה מפורשת שבסעיף 19, על החייב מוטל נטל השכנוע להוכחת טענותיו. נטל זה קבוע ומוטל תמיד על החייב, ואיננו עובר לעולם אל הזוכה מכיוון שרואים את החייב כאילו הוא המוציא מחברו. טענת "פרעתי" היא בדרך כלל טענת הודאה והדחה, שבה רובץ נטל השכנוע עד הסוף על החייב ואיננו עובר לזוכה (ע"א 357/72 שנסי נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741, 744; ע"א 513/67 כהן נ' שהבר, פ"ד כב (1) 194). ואם בסוף הדיון נשאר ספק באשר לביצועו של פסק הדין פוסקים נגד החייב מכיוון שלא עלה בידו להרים את נטל השכנוע בדבר ביצועו של פסק הדין (ע"א 414/66 פישביין נ' דגלס ויקטור פול ע"י מזרח שירות לביטוח, פ"ד כא(2) 466, 453; ע"א 98/68 באומן נ' לנגסנר, פ"ד כב (2) 505).
31. בע"א (ת"א) 1277/02 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פלג (ניתן ביום 26.6.03) נפסק:

"יחד עם זאת, במהלך הדיון יכול לעבור לזוכה הנטל המשני להבאת ראיות לסתור, זאת כאשר החייב ממציא ראיות משכנעות, לכאורה, התומכות בטענתו כי פרע את החוב.  וכך, למרות שנטל השכנוע העיקרי נשאר תמיד מוטל על החייב להראות כי הופטר מלמלא אחר פסק הדין, בנסיבות מסוימות צריך הזוכה להראות כי "פני הדברים שונים  ממה שהם נראים על פי טענות החייב. (ר' בר-אופיר, שם בעמ'617).  לענין זה נפסק כי עצם השהיית הליכי הוצל"פ על ידי זוכה, במשך פרק זמן ממושך, בלא שניתן לכך הסבר, עשוי להעביר לשכמו של הזוכה את הנטל, להראות שהחייב לא הופטר מחיובו, כעולה מטענותיו."
32. בע"א 2576/03  וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ניתן ביום 21.2.2007)) נפסק כי:
"שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת  שיהוי: האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע;  והשני, האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252,   280 (2000); ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 635 (1997) וההפניות שם, להלן: עניין חיים).
33. אף אם נחזור ונעיין היטב באותן החלטות עקרוניות שניתנו בבתי המשפט המחוזיים דלעיל, נגלה כי כל שנאמר מפי כבוד השופט שאול שוחט ברמ"ש 34024-01-13 היה באוביטר- ולפי דבריו אין להפלות בין מי שחל עליו דין אישי לבין מי שלא חל עליו דין אישי- הא ותו לא.  כבוד השופטים אילן ש' שילה, ורדה פלאוט, ובלהה טולקובסקי בעמ"ש 9560-07-13, אומנם אימצו את דבריו של כבוד השופט שאול שוחט הנ"ל ואולם פירשו את דבריו, באופן בו לא ניתן להפלות לרעה קטינים אשר על הוריהם חל דין אישי, וקבעו כלהלן;
"אין לקבל מצב דברים שבו בני זוג שלא חל עליהם דין אישי, אינם רשאים להפחית את מזונות ילדיהם הקטינים כפי שאושרו ונפסקו בבית המשפט, ללא אישורו, בעוד שבני זוג שחל עליהם דין אישי רשאים לעשות זאת. לא זו אף זו, אפילו נאמר שהוראת סעיף 12(א) אינה חלה על מי שיש לו דין אישי, עדיין אין הוראת חוק הקובעת אחרת לגבי מי שחל עליו דין אישי, ואין לראות בהוראת סעיף 12 (א) משום הסדר שלילי"
34. בסופו של יום, אף בעמ"ש 9560-07-13, למרות שחלפו 5 שנים תמימות מאז שפתחה הזוכה את תיק ההוצאה לפועל כנגד החייב, לא רק שלא נקבע שלא היתה מניעה לעשות כן, אלא אף הוחזרה לבית המשפט קמא השאלה האם הורים יכולים בהסכמה להפחית מדמי המזונות אשר נקבעו על ידי בית המשפט במידה וחל עליהם דין אישי, מאחר ולשיטת כבוד השופטים הזוכה כלל לא היתה מוסמכת להפחית מסכום המזונות שנקבע, ועל אף שלא פתחה תיק הוצאה לפועל במשך 5 שנים תמימות, ועל אף שנתנה הסכמתה בפועל להפחתה כאמור.

לסיכום;
35. השימוש בסעיף 11(ב) בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט -1959, לטובת החייב כאשר על הצדדים חל דין אישי, נעשה במשורה, ורק במקרים בהם הזוכה לא החלה בגבייתם (לא פתחה אפילו תיק הוצל"פ), ורק במקרים בהם החייב הרים את נטל השכנוע כי פרע את חובו, וזאת למרות שאין הלכה מחייבת לעניין שימוש בסעיף זה על מי שחל עליו דין אישי.
36. יודגש כי גם בפסק דינו של כבוד השופט שאול שוחט ברמ"ש 34024-01-13 (בית המשפט המחוזי תל אביב), וגם בעמ"ש 9560-07-13 נדחו טענות החייב תוך חיובו בהוצאות ראויות, ומכל מקום האימרה שנאמרה בפסקי הדין הנ"ל, באוביטר – שאין לקפח לרעה קטינים אשר על הוריהם חל דין אישי ו/או לחלופין לקפח לרעה צדדים אשר להם אין דין אישי. אין היתה הכוונה של בתי המשפט המחזיים "לחלק פרסים" לחייבים שהצליחו להשתמט מחובתם לזון את ילדיהם הקטינים במשך שנים ארוכות, ואף אינם מתכחשים לעובדות אלו.
    המאמר נכתב ע"י עו"ד קובי כהן, משדרות שאול המלך 39-תל אביב
• האמור לעיל אינו מקיף את כל החומר המשפטי ו/או עדכני בעניין, אין להסתמך עליו ואין לראות במאמר זה כתחליף לייעוץ משפטי פרטני